ברכות.............
שנה חדשה כי תבוא, במקום זאת שחלפה, נברך כי תהיה טובה מקודמתה.. בעצם הברכות הפכו למנהג, ואפילו לאמירה מקובלת, מבלי שנישאל עצמנו מה אנחנו אומרים. כי הרי כולם מברכים. וכולם מייחלים. ואיננו רוצים להיות יוצאי דופן. אז מברכים את כול מי שנקלע בדרכנו. ואפילו כאלה שלא החלפנו אתם מילה כול השנה שחלפה ואפילו יותר משנה. למה לא? הרי אם לא באמת תהיה השנה החדשה טובה מקודמתה, מברכות ואיחולים לאיש לא קרה דבר רע. מקסימום, הכזבה. חשבנו, אמרנו ולא יצא. ממילא, הכול נתון לפרשנות. כי הטוב הוא יחסי באותה מידה שפחות מזה, איננו בהכרח רע.
מדי פעם אני מברך את הילדים והנכדים כי תהיה להם נחת מאיתנו. אני מאמין שזה חשוב.
באמירה הזאת מקופלים איחולים קטנים ורבים על הבריאות שלנו, על המוסר שאנחנו מטיפים, על הציפיות שלנו מהם, על הטלפונים שרצינו כי יצלצלו ולא מצלצלים ובכלל, לא ברור לנו מה בעצם הינו צריכים לעשות כדי שלצעירים שלנו, שאותם אוהבים מכול הלב, יהיה להם נחת מאיתנו? ואם לא היו מרוצים בשנה שחלפה, אולי ניטיב דרכנו בשנה החדשה ונזכה לחסד ולהבנה גדולים יותר.
מספרים על אבא לבנים רבים שתמיד התלונן כי הבנים אינם מבקרים אותו מספיק. הוא מרגיש עצמו בודד ושעות שאיננו פותח את פיו להגיד מילה.
יום אחד, נכנס אליו נרגש בנו הבכור ושאל: "אבא, החלטת למכור את הבית?" "לא" ענה האב, בנחת.
"אז למה פרסמת הודעה בעיתון כי הבית למכירה"? שאל הבן בדאגה. "כי ככה" ענה האב. "סוף, סוף מתקשרים אלי, שואלים אותי, באים לבקר ובכלל..............". הבנתם?
את השכנים אני מברך כי בשנה החדשה יהיה הדשא שלנו ירוק מתמיד. כי העץ שליפני הבית המשותף שלנו יפסיק ללכלך בפירותיו השחורים את המדרכה הצרה המחברת בינינו. כי יסלחו לנו כאשר נזכרים לקדוח בקירות המשותפים בשעות המקובלות כי שעות מנוחה. באמת הם צריכים לסלוח לנו ואנחנו מבטיחים לסלוח להם גם אם לא קדחו ורק חשבו לקרוח.
את השכנים ממול קשה יותר לברך, "בשנה הבאה". הכלב השחור שלהם מביא לי סיוטים בלילה. הוא לא מסוכן, ככה אומרים לי, אבל אני לא יודע מה הכלב יודע, וכול פעם שאני עובר והוא צץ לי מבין השיחים, נובח ורץ לקראתי, ליבי צונח לרגליים, הן מתקפלות וכול אברי קופאים לשניות ארוכות. לא נעים. אפילו בחלום שחלמתי ראיתי עצמי קפאו על אף שליד אשתי תמיד חם לי. ואם תגידו שאני פחדן, אני אסכים איתכם. אז מה? זה מקל? לא.
אז אני מגייס את כול ההבנות שלי בענייני שכנות וממתין לראש השנה כדי לאחל לשכנים ממול כי השנה החדשה תהיה טובה מקודמתה. זה יעזור? אולי.! תמיד יש תקווה שיבינו את הרמזים המגוחכים שלי.
וכאשר אני מברך את החברים הרבים, את אלה שאני רוצה לברך, ואומר להם "בשנה הבאה" למה בעצם אני רומז? שבאמת תהיה טובה מקודמתה? מה אני רוצה בעצם להגיד להם שקודמתה לא היתה טובה? שאני לא היתי מרוצה מהם? שאני בעצם מברך כי כולם מברכים ואני כבר שנים שומר להיות כמו כולם? הם הרי יודעים שאני לא כמו כולם. כולם אומרים ככה ואני אומר ככה וככה. מי צודק? אינני יודע. נצטרך כולנו להמתין לפחות את כול השנה הבאה כדי לדעת, ואם זה לא יספיק, תבוא עוד שנה חדשה שתהיה שונה מקודמתה.
ואת אלה שאני לא באמת מתחשק לברך? להם אני מושיט ידי הימנית תוך שאני מחייך חיוך שתרגלתי כול השנה שהיתה,נעזר במקסימום גינוני נימוס שאני זוכר מבית אבא שלי, מנענע את ראשי מעלה ומטה לאות כי אני מסכים למה שנאמר ומקווה, מתחת לחולצתי כי זה יהיה קצר ולא אצטרך להיכנס לפרטים.
ההגדה מספרת על רבי "גורנישט" "משם", שבראש השנה היה נוהג לברך את ידידיו וגם את שונאיו כדי לצאת ידי חובה בפני הקדוש ברוך הוא. וכך קרה, שהזדמן לו לפגוש בבית הכנסת את מתחרהו הנמרץ רבי "גביר" מ"יינץ" וכמנהג המקום, הושיט ידו לקראתו, נאמד דום ואמר: " רבי, ימי סליחות ומחילה הימים האלה. זה הזמן להתפייס ולהתברך לקראת השנה הבאה עלינו לטובה ושתהיה ודאי טובה מקודמתה. אז קבל ידידי את איחולי ושמחתה בפרנסתך, עם משפחתך, ואם כול אשר לך ובאי ביתך, אמן ואמן.
אמר לו רבי "גביר" בעיניים דומעות מהתרגשות: ולך רבי גורנישט אני מאחל כי כול שאתה מאחל לי יבוא גם עליך ועל כול אשר לך, ותהיה השנה הבאה טובה מקודמתה.
הזדעזע רבי גורנישט ובקול חנוק מהתרגשות צעק: "אתה רואה? אתה שוב מתחיל! אפילו בעצם הימים הקדושים האלה לא נחה דעתך". אמר ושלף ידו הפגנתית מיד מברכו.
יש. יש גם בינינו כאלה שבירכתם מזויפת והסימן הוא, בחיוך המתלווה לברכה ארוכה, לחיצת יד חזקה, בשתי הידיים, וקריצת עין מעבר לכתף. לא נורא. אני יכול לחיות עם זה ובכול שנה אני מאחל כי תהיה זאת השנה האחרונה שאני נופל קורבן נינוח לשיטה. ובכול שנה אני מאחל כי השנה הבאה תהיה נקייה ממיני בדיחות עצובות כאלה. ואולי היושר האישי והחברות האמיתית תשרור בסיבתנו ואמרנו כי איחולינו התמלאו לפחות בחלקם.
אלא מה? ככול שעובר הזמן ורבים חילוקי הדעות על דברים של מה בכך, מתרבים המתרחקים מהמעגלים שדווקא שם רציתי בהם. וככול שרבים הם, כך נחלשת זיקתי לדברים שחשבתי אותם כי מחברים בינינו. ויש לי הרושם, שבעניין קטן זה, השנה שהיתה תמיד תהיה טובה מהבאה אחריה.
הבית המשותף הזה שניסינו לבנות אחרת מביתם של אחרים, ושהיה נראה כי הצלחנו, היה למלכודת שאיננו יודעים אפילו איך ניתן לשנות מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך. והויכוחים על ה"איך" הפכו בעצמם סיבה לויכוחים המעיקים על כולם. בנושא הזה, אני מרבה לברך אפילו יותר. הרבה יותר מהרגיל מתוך אמונה שאם אפילו רק מקצתם של איחולי יתגשמו, כי גם אז ישתנו פני הדברים והשנה שתבוא אולי באמת תהיה טובה מקודמתה.
וכאשר הילדים שלנו מברכים ברמקול שעל הבמה כי בשנה הבאה המפעלים ירוויחו, משמע בשנה שחלפה לא הרוויחו? או למשל: "שיגדילו את התקציבים", משמע שבשנה שעברה הקטינו לנו את התקציבים? לא. בטח לו. אלה רק איחולים לשמם. כי הרי אצלנו תמיד מרוויחים, ולא מקצצים תקציבים מקסימום עושים התאמות, והכול בזכות הברכות והאיחולים של ילדנו החמודים באמת, דברים שנאמרו בהתרגשות רבה בתחילתה של השנה שמסתיימת היום.
והמשפחה הקרובה. אותם אני תמיד מברך. אותם אני לא משלה ולא אומר להם דברי סרק. השנה הבאה עלינו תהיה המשך לקודמתה וזאת מהסיבה שלא עשינו שום דבר דרמתי שיהיה אחרת. ולכן, צאו מהבית עם מטריה. פלאפון. תעודת זהות וכסף. זה תמיד עוזר. ועל תשכחו לסגור גם את הסגר החמישי של הדלת. זה יכול לעזור זה לא מונע. אולי מקשה!
ויש לי את החברים הרבים שפגשתי בטיולים הרבים בחו"ל ובשבילי המולדת. אותם אני זוכר לברך בקצב שהם זוכרים לברך אותי. יש ולרבים מהם אני מצלצל ראשון ויש שאני מגיב לגירוי. מצלצלים אני עונה. ככה זה. ואני מרגיש שאני נוהג בגבול הנורמה. להם, לכולם, אני אומר אמת. ולמי שהדברים יוצאים אחרת מברכותיי הכנים ואיחולי הנמרצים זה על אף מה שבירכתי ואיחלתי. לפעמים יותר טוב ולפעמים שלא ניידע. הכול בידי הזמן והמקום.
ועל הפוליטיקה והמדינה יש לנו מה להגיד? יש, אבל לא כדאי אולי לקלקל לעצמנו את מצב הרוח על אף שצריך להיות ברור שבשנה הבאה יהיה טוב יותר מהשנה שחלפה. זה נכון תמיד וגם הפעם. למה? כי תמיד יש מקום לשיפורים. ואני אפילו מצפה שבשנה הבאה עלינו לטובה, אנשי ליכוד ואנשים משאר מפלגות יריעו ל שרון מלך ישראל יותר מאי פעם. משום שעוד לא קם לו מתחרה שיוכל לעשות איתנו ובלעדינו את מה שהוא עשה לנו איתנו. ככה זה. עובדה. ואם זאת המציאות הרי כי גם בשנה הבאה, יתקן את מה שתיקן בשנה הקודמת. באותה מידה של מעורבות תוצג לנו תוכנית כלכלית חדשה במקום החדשה של השנה שעברה. מספר הרעבים יתייצב. מספר הקשישים יקטן. חוק האברים להשתלה יפרח. תורמי בכבד הכליות ושאר חלקים יצרכו פחות מזון, בהתאמה על אף שיהיה להם יותר כסף, ועם ישראל יחגוג את בוא השנה החדשה הבאה, בשמחה ובעצב כיאה לימים הנוראים, שתמיד באים עלינו רק לטובה. בלעדיהם לא הינו מעמיקים בסליחות על אשר עשינו.
את שכנינו שמעבר לגבול רציתי גם לברך, אבל אני חושש. לברך אותם זה להסתכן בהבטחות שכמעט בטוח לא יתקיימו. ולמה? כי בתהליך הזה הנמשך שנים, תמיד היה להם איזה חוכמולוג או קבוצת חכמים ששברו להם את הכלים ברגע הלא נכון. אלא מה? הפעם, יש לנו, היהודים, ראש ממשלה שמשחק רוגבי במגרש של כדור רגל. הוא שכנע את השופטים שכדאי להם לתמוך בו. הוא רץ על כול המגרש ומכריז כי השתגע. הוציא את המתיישבים משטח אש. סגר את הכביש עם בלוקים של בטון ועכשיו על כול קסם,
מנחית 5 פצצות של טונה. ומה שלא עשה השכל הטוב עושה הזמן. כך אמרו לי פעם. מזה ייצא שלום בין העמים? לא להגזים. אף אחד לא הבטיח דברים כאלה, אלא מה, זה פתח סיכוי ליותר טוב. יותר טוב יחסית לשנה שחלפה שגם עליה אמרנו כי היא פותחת סיכוי, ולא פתחה. אז מה? לא נאחל? כן נאחל, גם אם לא תהיה טובה הרבה מקודמתה אז לפחות קצת יהיה? דיינו. כול קצת כזה מייצב לנו את לחץ הדם והדופק שנעשו מעוד לא יציבים בשנים האחרונות.
ונשאר לי לברך עוד שני אנשים יקרים. יקרים באמת. את אשתי היקרה שתזכה לחיים ארוכים ואת עצמי שאני אוהב לפחות כמו את אשתי , אולי אפילו קצת יותר. אמירה כנה בלי למצמץ אפילו.
לאשתי אני מאחל באמת, כי השנה תהיה טובה מקודמתה. אחרי ששמעתי כיצד עברו עליה השעות של המתנה בפרוזדור בית החולים, המתח בציפייה לזיק של מידע על מצבו של פרא אדם שכמוני, מגיע לה איחולים. באמת. לא מגזים. זה יעזור? אני מקווה כי אם לא יעזור, גם אני בצרות.
ובאשר לשאר הדברים שאתם היא מתמודדת, שהשנה הקרובה תהיה לפחות כמו קודמתה. היתי מאחל כי הרבה דברים יהיו אחרת, אבל, הם לא תלויים בי או בה ולכן, דברים שאינם תלויים בי או בה, אינם ניתנים לחיזוי. לקוות בלב, זה בסדר, לדבר עליהם בקול רם ליד השכנים אינני מעיז. בקושי מוכנים הילדים להאזין לנו. אולי בשנה החדשה יחולו שינויים. יהיה רצון.
ואת עצמי, מה? לברך? אין טעם. פירוש הדבר להתחיל את כול הסיפור מחדש. נכון שניקו לי את הצנרת המרכזית. שאני רוכב על אופניים. לא שותה עם סוכר. אוכל חצי ממנות העוגות שאכלתי פעם, ולא שוכח לקחת את חופן הכדורים שהכתיבו לי הרופאים, וזה בהחלט התקדמות, אז מה שנישאר לי להגיד שבכול אלה לא יהיה יותר גרוע. כי גם זה יכול לקרות.
יש עוד דברים שלא אמרתי.? יש. אבל זה יכול להיות ארוך מדי ואצטרך לכתוב עליהם בקובץ אחר.
מי כתב את זה ?
דני.
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
